הילדה שלי לא רוצה ללכת לבית הספר

יש לי גם ילד שני, שגדול מבתי, והוא תלמיד מצטיין. היה לי ממש עצוב לראות שהפער בין הישגיהם הלימודיים הולך וגדל. ועשיתי מה שכל ההורים היו עושים – התחלתי ללחוץ על בתי.

תמיד הייתי אומרת לה שבניגוד לאחיה הגדול, היא מבזבזת את זמנה ואת ההזדמנויות שלה. תמיד הייתי מצביעה על החברה הכי טובה שלה שהציונים שלה תמיד בין הטובים ביותר. אני חייבת להודות שחשבתי שהיא פשוט עצלנית ופחדתי שהיא מעדיפה לקחת כמובן מאליו את כל מה שיש לה בחיים מבלי להתאמץ. שיתפתי את חששותיי עם אימהות אחרות, וחלקן אמרו שהן אוסרות על ילדיהן כל בידור אלא אם כן הם מצליחים בבית הספר. אמא אחת אמרה ששילמה עבור ציונים טובים. ואחרת אמרה שלא אכפת לה, כי גם היא עצמה לא סיימה אוניברסיטה ו"סתם מסתדרת".

ידעתי שתמריץ כספי אינו אופציה עבורי, ולומר לבתי שהיא לא יכולה ללכת למסיבת יום ההולדת של חברתה אלא אם כן תקבל ציון טוב במבחן, לא עבד. אז ניסיתי משהו שהייתי צריכה להשתמש בו מלכתחילה – התיישבתי ודיברתי איתה.

סיפרתי לבתי שגם אני הייתי פעם תלמידה ולפעמים גם אני לא אהבתי את בית הספר. ושבחיים לפעמים אנחנו עושים דברים שאנחנו לא נהנים מהם כמו שאנחנו רוצים. והצעתי שנשחק משחק איתה – התחלפנו בתורות באמירת מה אנחנו עושים למרות שאנחנו לא אוהבים לעשות את זה. כמו "לקום מוקדם", או "לצחצח שיניים" או "ללבוש צעיפים". והסברנו מה היה קורה אם לא היינו עושים את זה ולמה אנחנו שונאים לעשות את זה.

למרות שאני חושבת שלא הסברתי לילדתי מדוע עליה ללמוד, אני מקווה שהיא ראתה שאני תומכת בה ומבינה אותה. היא לא שיפרה את ציוניה בן לילה, אבל היא התחילה לבטא עניין בחיי בית הספר שלה. למשל, היא מתעדפת מקצועות מסוימים ותמיד מוודאת שהיא מכינה שיעורי בית עבורם.

היא עדיין אומרת ששונאת לקרוא, אבל במקום לגרום לה לקרוא כל יום, אמרתי לה שנקרא יחד ונדון בספר. זה עדיין אתגר עבורי, בהתחשב בכך שאני אם חד-הורית ויש לי שני ילדים, אבל אני מקפידה שיהיו לנו שני ערבים בשבוע לקריאת ספר מהנה. זה עדיין ניסוי ומוקדם מדי להסיק מסקנות!